גילוי המגילות ופרסומן
הגילוי
ממזרח לירושלים הנוף ההרי צונח כדי 1200 מטרים אל המקום הנמוך ביותר בעולם, ים המלח. על פי המסורת חלק מסיפורי המקרא הנועזים ביותר התרחשו במערות הפזורות באזור זה, התחום בין הרי יהודה לים המלח. לכאן, בחום הכבד של מדבר יהודה, ברח דוד מפני שאול כדי להסתתר במערות, ולכאן גם ברח ישו כדי להימלט מפיתויי השטן. במשך אלפי שנים שמר המדבר על סודותיו, עד שנתגלו בידי נער בדווי בשנת 1947. גילויים של אוצרות עתיקים אלה הצית את המחקר המודרני של העבר, ובעקבותיו השתנתה מקצה לקצה הבנתנו את האירועים ההיסטוריים והדתיים.
סיפור התגלית החל כאשר נער בדווי משבט התעמירה עזב את צאנו כדי לתור אחר עז תועה. הוא הגיע למצוקי הגיר הרך שבצפון-מערב ים המלח, ליד חורבת קומראן, ונתקל בנקיק סלע. מסוקרן, הוא השליך אבן לתוך המערה החשוכה, והופתע לשמוע צליל של חרס נשבר. צליל זה הדהד בעולם כולו, שכן הוא חשף את התגלית הארכיאולוגית המרעישה ביותר במאה העשרים — מגילות מדבר יהודה. משנכנס הנער למערה, הוא מצא בה אוסף מסתורי של קנקני חרס גדולים, רובם ריקים, אך כמה מהם נמצאו עם מכסים עליהם, ובהם מגילות ישנות, חלקן עטוף בפשתן שהושחר מפגעי הזמן.
הנער הבדווי וכמה מלווים הביאו את המגילות לקנדו, סוחר עתיקות מבית לחם, כדי שיעריך את הממצא. קנדו הביע התעניינות, ושלח את הבדווים למערות לחפש עוד אוצרות מעין אלה. לשמחתו, הם חזרו אליו עם שבע מגילות.
הבדווים לא היו מודעים לערכן של המגילות. הם מכרו ארבע מן המגילות לקנדו, ואת השלוש האחרות — לסוחר עתיקות בשם פאידי צ'לאחי. קנדו מכר את המגילות שברשותו לארכיבישוף סמואל, ראש המנזר הסורי-אורתודוקסי על שם מרקוס הקדוש בירושלים העתיקה.
פרופסור אליעזר (ליפא) סוקניק מהאוניברסיטה העברית בירושלים שמע על גילוין של המגילות מסוחר עתיקות ארמני. הוא היה נחוש לברר את חשיבותה של התגלית. היו אלה ימים של מתיחות בין ערבים ליהודים, אך עובדה זו לא מנעה ממנו לפגוש את סוחר העתיקות הארמני בשטח הצבאי שנשלט על ידי הבריטים בגבולה המזרחי של ירושלים. בפגישה סודית זו הציג סוחר העתיקות הארמני לפרופסור פיסת קלף. הפרופסור זיהה את הכתב העברי הקדום מבעד לגדר התיל.
סקרנותו של פרופסור סוקניק גברה, והוא נסע עם הסוחר הארמני לבית לחם לפגוש את צ'לאחי, שברשותו היו שלוש מגילות. כאשר פתח את המגילות, הופתע סוקניק לגלות כתבי־יד בעברית, הקדומות באלף שנה מהעותק הכי קדום של התנ"ך שהיה ידוע עד לגילויין. סוקניק מתאר ביומנו:
” ידיי רעדו והחלתי פורש אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכ"ית נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ניעורה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין לא פענחה אותם זה אלפיים שנה. “
שבע המגילות הראשונות
1948: שלוש מתוך ארבע המגילות שהיו במנזר על שם מרקוס הקדוש — מגילת ישעיהו השלמה, חיבור כיתתי בשם סרך היחד ופשר חבקוק — צולמו על ידי ג'ון טרוור, מנהל זמני של בית הספר האמריקני לחקר המזרח. סוקניק רוכש עבור האוניברסיטה העברית שלוש מגילות: מגילת המלחמה, מגילת ההודיות והעתק נוסף של מגילת ישעיה. ומפרסם קטעים נבחרים מתוכן.1949: בעקבות המצב הביטחוני באזור מבריח הארכיבישוף סמואל את ארבע המגילות יקרות-הערך שברשותו אל מחוץ לגבולות הארץ. הן הועברו לכנסייה סורית בניו ג'רזי שבארצות הברית.
1954: הארכיבישוף סמואל מפרסם מודעה בוול סטריט ג'ורנל למכירת ארבע המגילות שברשותו. יגאל ידין, בנו של פרופ' סוקניק רוכש למדינת ישראל את ארבע המגילות באמצעות מתווך אמריקני.
1955: ידין מצרף את ארבע המגילות שרכש לשלוש שכבר היו ברשותה של האוניברסיטה העברית.
1965: בניית "היכל הספר" עבור שבע המגילות.
בעקבות הגילוי הראשוני
לאחר שהתפשטה השמועה בדבר קיומן של שבע המגילות, ובהן טקסטים מקראיים וכתבים דתיים אחרים, נסללה הדרך לגילויים של עוד מגילות. משך כתשע שנים עשרות מערות נסקרו באזור חורבת קומראן, מתוכם 11 מערות הניבו ממצאים כתובים. סך הכול אלפי קטעי מגילות ומעט מגילות שלמות יותר, השייכות לכ-900 כתבי־יד הכתובים בעברית, בארמית וביוונית, נמצאו על ידי ארכיאולוגים ובדויים.
הבדווים הם אלו שלזכותם נרשמה גילוין של מרבית האוצרות. במערת קומראן 4 בלבד, החצובה במחשוף סלע תלול, נתגלו אלפי קטעים ממגילות השייכים לכ-500 כתבי־יד.
במשך השנים, הורחבו החפירות הארכיאולוגיות דרומה לחורבת קומראן, לאורך החוף המערבי של ים המלח, ממערות ואדי מורבעאת ונחל חבר עד מצדה. קטעי מגילות נתגלו גם באתרים אחרים. כל כתבי-היד האלה נכללים היום תחת הכותרת "מגילות מדבר יהודה".
1949- 1956רולאן דה וו, מנהל בית הספר הצרפתי לארכיאולוגיה (École Biblique) במזרח ירושלים, וג'רלד לנקסטר הרדינג, מנהלה הבריטי של אגף העתיקות הירדני (DAJ), הובילו את צוות הסקר הארכיאולוגי באזור.
בשנת 1953 מינו דה וו והרדינג צוות בין-לאומי של חוקרים שהיה אמון על פרסומן המדעי של המגילות. הצוות, שישב במוזיאון רוקפלר שבירושלים, עמל לחבר את קטעי המגילות ולמיינם ליותר מ-900 כתבי־יד, וחשף פסיפס היסטורי מורכב.
פרסום המגילות
במשך ארבעים השנים שלאחר גילוי אלפי קטעי המגילות היו מעורבים בחקירתם פחות מתריסר חוקרים בין-לאומיים, כולם מומחים בתחומם. הצוות המצומצם לא הצליח לקדם את פרסומם המהיר של כתבי-היד. לכן, בשנות התשעים למאה העשרים נקטה רשות העתיקות צעדים חשובים לקידום פרסומן של המגילות. פרופסור עמנואל טוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים מונה לעורך הראשי של הפרסום, וקטעי המגילות נמסרו לכ-100 חוקרים ברחבי העולם. עד 2001 פורסמו רוב המגילות במהדורות רשמיות, והן נמצאות בספריות ברחבי הארץ והעולם. באותה עת, בראשית שנות התשעים למאה העשרים בעקבות הדאגה למצבן הפיסי של המגילות, הקימה רשות העתיקות מעבדת שימור ייחודית לטיפול במגילות.
